עזה בתנ"ך.. בין מיתוס למציאות מדממת

חוסני עייש

הטקסטים התנ"כיים עוסקים רבות בעזה, ומציגים אותה כעיר מרכזית במאבקים בין בני ישראל לעמים הכנעניים והפלשתים.

בספר יהושע מתוארת עזה כחלק מהשטחים שנכבשו באלימות וניתנו לשבט יהודה, תוך השמדה מוחלטת של יושביהם.

גם בספר שופטים עזה מופיעה כמקום שאליו הגיע שמשון, שם נכבל בידי הפלשתים והושפל, עד שנקם בהם והרג אלפים.

האזכורים ממשיכים גם בנביאים. בספר ירמיהו ניבא הנביא את חורבן עזה, ובספר עמוס הבטיח ה' להעניש את העיר באש בגלל פשעיה. גם בספר זכריה חוזרת עזה כחלק מהערים שייענשו על ידי האל, ותאבד את מלכה.

הנראטיב המקראי מציג את עזה שוב ושוב כעיר שיש להשמידה, להחריבה, ולגרש ממנה את תושביה, כביטוי לניצחון אלוהי של עם ישראל.

הרעיון הזה הפך ממיתוס דתי לעיקרון פעולה פוליטי ומדיני בידי ממשלת ישראל הנוכחית, בראשות גורמים דתיים קיצוניים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.

ממשלת ישראל הנוכחית מיישמת הלכה למעשה את הרוח ההיסטורית התנ"כית: בעזה מתרחש תרגום מודרני לרעיון של "השמד או גירוש", המשקף אידיאולוגיה דתית גזענית שנלמדת בבתי הספר הדתיים בישראל.

המשך התבססות אידיאולוגית על נראטיבים תנ"כיים בעלי אופי השמדה, מוביל לתפיסת עולם מסוכנת, בה הפתרון לפלסטינים הוא לא שוויון וזכויות – אלא או גירוש או חורבן.