הרעבת עזה היא אמנות ששילב הכיבוש, אז מהן האפשרויות שנותרו לתושביה?

ד"ר עיסאם יוסף

רצועת עזה, שטח של כ־365 קמ"ר בדרום־מערב פלסטין, מאוכלסת ביותר מ‑2.3 מיליון איש, מתוכם כ־75% פליטים החיים ב־13 מחנות צפופים וחסרי תנאי חיים בסיסיים.

הצפיפות הקיצונית והמצוקה מתמשכת הופכים את האזור לאחד האזורים העמוסים בעולם.

בעקבות הכיבוש, המצור והמלחמות החוזרות של ישראל, התשתית קרסה: מחסור במים וחשמל, גיבוש מערכת חינוך שבורה, ושירותים רפואיים וחקלאיים שקרסו כמעט לחלוטין. שיעורי העוני והאבטלה נמצאים בשיאים בלתי נתפסים.

לאחר ש"העולם החופשי" דיבר על דמוקרטיה, משטר הכיבוש הטיל מצור בלתי־יוצא, סגר רכבי, נהגים, חולים, והשאיר רק מעבר אחד לסיוע מוגבל. ישראל נהגה לרשום "רשימת איסור" של כ־3,000 מוצרים בסיסיים כגון חלב לתינוקות או חומרי בנייה. צורפו מצור יבשתי, ימי ואווירי והפרות חמורות חסרות תקדים.

ב־2008, בשל איום ברעב, הפגינו פלסטינים וחתכו את גדר מול מצרים, ואזרחים חצו כדי להביא מזון, דלק ותרופות. חמאס והממשלה במצרים הקימו כמויות־עצומות של מנהרות ומסחר רשמי במשאבים. מאוחר יותר נפתח מעבר רפיח בציר שקט, שנחשב לחלקי אך לא מספק.

עם פרוץ מלחמת "חיסול הרצועה" באוקטובר 2023, הגבולות נסגרו לחלוטין, הכניסות בוטלו, מערכות מים וחשמל נותקו לחלוטין ומעברי הגבול נסגרו.

מאז מותן מוגבל, רק 5־10% מביקוש התושבים נכנס. חלוקת הסיוע מתבצעת בכפייה: דורשים טפסים, טווחי התייצבות, ובחלוקת מזון נרשמו יותר מ‑550 הרוגים ונפגעים רבים.

על פי חוק הצבאי ההומניטרי הבינלאומי, הכיבוש חייב לאפשר כניסה חופשית לסיוע בסיסי, בחלוקה נייטרלית, לא מנוגדת לאתיקה. מלפני שנתיים, הושקה "קרן עזה", שהביאה רעש תקשורתי, אך בפועל לא מינתה נקודות חלוקה יעילות, ונוהלה על־ידי שוטרים פרילנסרים עם נשק, מה שהוביל לאקשן הרג והפחדת המונים ברחובות.

אגודות סיוע בינלאומיות כמו האו"ם, הצלב האדום, רופאים ללא גבולות ואוקספאם, סירבו לשתף פעולה עם "קרן עזה" בשל מחדלים אתיים. החוק הבינלאומי מחייב חלוקה בטוחה, שקופה ונטולת אלימות.
למען הזכויות, נראה כי היתרון הבין־לאומי דפק פסקאות כמו החלטת מועצת הביטחון 2720 (דצמבר 2023) שאכפה פרצות והגבלות, אך במציאות הכל נשאר בגדר עיקרון לא מוחשי.

רעב אינטנסיבי יוביל לקרע בין תושבי הרצועה: קימה לשביתות, מסעות נצח סמליים, מחיאות מחאה, במטרה להכריח את העולם להגן על חיינו ומסורת אזרחותנו. רק אלו ילחמו על התקווה, כי רעב איננו בשתיקה.
יושב המזרח התיכון על סף נקודת־שבירה, והתעלמות בין־לאומית אינה יכולה להתקיים ללא השלכות אנושיות קשות ואולי יותר.