ספקות לגבי ההכרה האירופית במדינה פלסטינית

עוריב אל-רנטווי

סופר ופרשן פוליטי ירדני

בשבועות האחרונים התקיים "צונאמי" של הכרזות או הבטחות להכיר במדינה פלסטינית, בעיקר ממדינות מערביות שתמכו בעבר בישראל. המקביל לכך היה גל חמור של גינוי בינלאומי לפשעי המלחמה שביצעה ישראל, במיוחד בעזה. מדובר בהתפתחות חסרת תקדים מאז תחילת הסכסוך.

אלא שהכרות בהיקף הזה עוררה חששות. פעילים פלסטינים ותומכיהם רואים בכך לעיתים "לכידה במלכודות" – מזהירים כי מדובר בטקס סמלי, אולי עם תנאים כבדים מדי, שיכולים לפגוע בזכות ובמאבק הפלסטיני.

מהצד השני, מעריכים רבים כי הגל הזה הוא גם תגובה טבעית לגינויים הבינלאומיים, ומשמש תשתית פוליטית, חוקית ומוסרית להקמת המדינה הפלסטינית.

בין השאר נטען: דווקא ההתנגדות האכזרית מצד ישראל ועמידת חמאס בעזה הביאו לשינוי בדעת הקהל העולמית – כוחות שלא הצליחו יוזמות שלום להוביל אותו. וגם הקריסה המוסרית של העולם הערבי, שלא הצליח להטיל לחץ או לספק אפילו סיוע הומניטרי נורדי לעזה, תרמו למצב.

עם זאת, מסייגים רבים: ההכרה הבינלאומית אינה מעידה על הקמת מדינה קרוב אלא על קרקע רטורית. מדובר בתהליך ארוך שנבנה לדור הבא. ישנו חשש שהמערב דורש מראש תנאים מוקדמים והרסניים – הכרה בישראל כמדינה יהודית, פיזור חמאס, שינויים בשלטון. התנאים האלה מזכירים מעבר "על דעת ההסכמה", כאשר הפלסטינים נדרשים לוותר הרבה במה שלא יודעים אם יקבלו באמת.

לכן, המסקנה היא הפוכה: צריך להיזהר מההתלהבות, להכיר בהישג הדיפלומטי הזו, אבל לוודא שהיא מובילה למשהו ממשי – ולא רק לצביעות או לכך שהפלסטינים ימכרו את ההצלחה הזו עוד לפני שיהיה ממש.