ישראל החלה במסע התאבדות

ד"ר מאזן אל-נג'אר

חוקר בהיסטוריה וסוציולוגיה

המלחמה שמנהלת ישראל בעזה גרמה לא רק להרס בעזה אלא גם לפגיעה קשה בעצם קיומו של היישות הציונית.

סופרים, עיתונאים וגנרלים ישראלים ומערביים מתארים מצב של שחיקה כלכלית, אובדן מטרות אסטרטגיות ופגיעה קשה באמון הציבור והמערכת הפוליטית-ביטחונית.

כלכלית, גיוס מאות אלפי אנשי מילואים הביא לקריסת חברות, להעמקת חובות ולהגירה. צבאית, המלחמה נמשכת ללא יעד ברור, עם שחיקה חמורה בכוחות סדירים ובמילואים. גם הבטחות נתניהו "לשנות את מפת האזור" נראות כבלתי־ריאליות.

במקביל, החריף העימות בין ההנהגה הפוליטית להנהגה הצבאית. הממשלה מואשמת בכשלון ובהקרבת חיי החטופים לטובת הישרדות פוליטית. אמון הציבור במערכת נשבר, ומומחים ביטחוניים מזהירים מהתפוררות "הקונצנזוס הביטחוני" שהחזיק את הפרויקט הציוני.

החברה הישראלית עצמה מפולגת אנכית בין חילונים לדתיים, בדומה לקרע ההיסטורי בין ממלכת יהודה לישראל. המאבק סביב מערכת המשפט החריף את הקרע, ובעקבות המלחמה התעצמו המחאות נגד נתניהו, בעיקר מצד חילונים בתל אביב, כשהמשטרה ופעילי ימין מגיבים באלימות.

עיתונאים בכירים כמו בן כספית ואנליסטים ביטחוניים מצביעים על כך שישראל ניהלה מלחמות בעבר רק כשהייתה קיימת הסכמה לאומית ואישור מקצועי – תנאים שלא התקיימו בהחלטה על כיבוש עזה. התוצאה: בידוד בינלאומי גובר, פגיעה בתדמית "ישראל המוסרית", ומשבר עם המערב שתמך בה עד כה.

אנליסטים מזהירים כי נתניהו מוביל את ישראל ל"מלחמה נצחית", ללא יכולת לנצח עם הפעלת כוח צבאי בלבד. ההתנגדות הפלסטינית נחשבת גמישה, בעלת תמיכה עממית, ואינה נשברת גם מול הרס המוני.

לסיכום, ישראל שקועה במבוי סתום צבאי, פוליטי וחברתי. הכיבוש וההרג לא השיגו יעדים, אלא ערערו את יסודות הפרויקט הציוני עצמו.