הם הורגים עדים ומדכאים עדויות | מאהר אבו טיר

מאהר אבו טיר

בעזה נהרגו יותר מ-90 עיתונאים במלחמה המתמשכת כעת, שהחלה לאחר ה-7 באוקטובר, וישראל מבקשת למחוק את עדויותיהם ולהטיל אימה על משפחותיהם, ואכן, היא הייתה היחידה שנקמה במשפחות העיתונאים. זה דפוס שלא קרה אפילו במדינות הדיקטטוריות החזקות ביותר, כלומר לנקום בעיתונאי ובמשפחתו, ולהרוג את אביו ואמו, או את בניו ובנותיו של העיתונאי. המטרה כאן היא להפחיד את שאר חבריו העיתונאים, כדי לדכא עדים ועדויות, אבל מה שקורה הוא הפוך, ולמעשה המזוהים עם מקצוע העיתונות הולכים וגדלים במספרם, במדינות שבהן יש מלחמות, מספרם לא יורד כלל.
בידי דו"ח אונסק"ו שפורסם בתחילת השנה הנוכחית, המעיד כי שנת 2022 הייתה עדה לעלייה חדה במספר העיתונאים שנהרגו ברחבי העולם. לפי אונסק"ו, האיים הקריביים ואוקראינה היו עדים למספר הגדול ביותר של עיתונאים שנהרגו, ועיתונאים חשופים גם למספר צורות של אלימות, והאלימות כאן היא מכוונת. היא כוללת עינויים,תביעה משפטית, מאסר זמני ומכות, בנוסף לפיטורי עיתונאים מעבודתם או מניעת נסיעות, וכן שיטות אחרות הנפוצות בעולם הערבי, המספקות מודל ייחודי גם ללא מלחמות או סכסוכים, בשל פעולות השלטונות.
בפלסטין נהרגים כל הזמן עיתונאים, משירין אבו עקל'ה, שנרצחה בג'נין לפני שנתיים, ועד לסאמר אבו דקה שנרצח בעזה, ולפניהם ואחריהם קשת שמות מורחבת.
עלינו להכיר כאן בשני דברים: הראשון הוא שכל הניסיונות להרוג עיתונאים לא הובילו להסתרת העובדות המכוערות של מלחמות, סכסוכים, משטרים שרירותיים, תיקי שחיתות וכדומה. השני הוא שמקצוע העיתונות והתקשורת לא מקבל חצאי תפקידים. או שאתה בשורה הראשונה ונושא בעלות . או שאתה מתחבא בתור של מי שחי ועושה פרנסה בשל העוני מלכתחילה ותנאיו האומללים במזרח התיכון ובשאר המדינות הדומות.
ההבדל בין המשלמים דם כמחיר גבורתם, לבין הצופים, בני אותו מקצוע, הוא הבדל גדול, במיוחד בנסיבות אלו, שאינן מקבלות את האכזבה באמצע סְצֵינָת הדמים הזו.