כלב השמירה מעל בתפקידו במלחמה

במקום להפגין מקצועיות ואחריות בתקופה כה רגישה, התקשורת הישראלית נסחפת אחרי גל ההסתה, הרדיפה וההשתקה של האזרחים הערבים
נגה מלכין

"אזרחי ישראל יהיו ברווזים במטווח של ערביי ישראל", הכריזו בערוץ 14 כמה ימים אחרי טבח 7 באוקטובר. "ערביי ישראל מצלמים בניינים", הוסיפו בקשת 12, וברשת 13 הגדילו והבטיחו שאזרחים ערבים "מחביאים מחבלים". על דבר אחד כולם הסכימו בתקשורת הישראלית בשבועות הראשונים אחרי פרוץ המלחמה: אזרחי ישראל הערבים הם "תומכי טרור", "תומכי חמאס", "אויבים מבפנים" ומתכנני שומר חומות 2.
תחקיר שפורסם השבוע מציב סימן שאלה מעל הרושם שנוצר בתחילת המלחמה על האחריות והממלכתיות לכאורה שגילתה התקשורת בישראל. באותם שבועות נתנו האולפנים הפתוחים בערוצים המרכזיים במה נרחבת לביטויי הסתה נגד האזרחים הערבים. הם גם העלימו את העובדה שהח"כים וההנהגה הערבית גינו את הטבח במספר רב של הזדמנויות, הביעו סולידריות ופעלו באופן אקטיבי לטובת נפגעים וחטופים. במקום זאת הם נתנו במה לשקר שלפיו רק ח"כ מנסור עבאס גינה את המעשים, ובכך ליבו את ההפחדה וחיזקו את תחושות הניכור ואי-האמון של הציבור היהודי בערבים.

בנוסף, אף שמאז תחילת המלחמה היו מאות מעצרים, פיטורים ושימועים לערבים אזרחי ישראל במקומות העבודה שלהם, כלי התקשורת כמעט לא סיקרו את התופעה, וכשכן סיקרו – לרוב הצדיקו אותה. אולי הנתון המביש ביותר הוא שהעיתונאים היהודים לא גיבו אפילו את עמיתיהם למקצוע: אף ש-26 עיתונאים ואנשי תקשורת ערבים נרדפו והותקפו בחודש אחרי המלחמה, דווקא תופעה זו קיבלה התייחסות מועטה במיוחד.

לתקשורת יש השפעה משמעותית על מה שיהודים יודעים על ערבים ומכך נגזרות העמדות שלהם. ככל שהציבור היהודי רואה ייצוג רב ומגוון יותר של ערבים בתקשורת, כך יחסו לחברה הערבית חיובי יותר. אבל אם ממילא אפילו בשגרה מודרים האזרחים הערבים באופן שיטתי מכלי התקשורת, בחירום יש להם אחריות לכל הפחות לבלום שיח מסית, פוגעני, מפלג ומפריד. זה לא נעשה. רחוק מכך.
במלחמה הזאת חוטאת התקשורת הישראלית פעמיים. היא לא מציגה כמעט את המתרחש בעזה, ובכך מרחיבה את הפער בין המידע שאליו חשופים הצופים, המאזינים והקוראים היהודים, לבין המידע שאליו חשופים האזרחים הערבים, שהם אולי היחידים בעולם שצורכים במקביל הן את כלי התקשורת בעברית והן את הרשתות הערביות, ועל כן מקבלים תמונה מורכבת יותר.

בפעם השנייה חוטאת התקשורת כשהיא מאפשרת הסתה בשידור ומסקרת באופן לא הוגן את החברה הערבית. כך לדוגמה, אף ששבעה מהחטופים היו אזרחים ערבים, ההתייחסות הראשונה אליהם בפריים טיים בטלוויזיה הייתה רק שבוע אחרי הטבח (ברשת 13) או אף שבועיים (קשת 12).
הטראומה העמוקה מ-7 באוקטובר מייצרת רגשות טבעיים ומובנים של פחד ושנאה. דווקא בתקופה שבה היא נדרשת להתעלות על עצמה ולעצור את הסחף, בחרה התקשורת לחזק אותם על חשבון מקצועיות ואחריות. מראיינים חייבים לבלום שיח מסית כשהוא עולה אצלם בשידור, לסקר את המצב גם בחברה הערבית, לזמן מומחים ערבים לדבר על תחומי ידע (גם כאלו שאינם קשורים לחברה הערבית), ולסקר גם יוזמות חיוביות כמו ההתארגנויות המשותפות הרבות של יהודים וערבים בעקבות המלחמה. יהודים וערבים שחיים כאן ותלויים זה בזה זכאים לסיקור הוגן ואחראי.