אולי "יחד ננצח", אך אחרי המלחמה נפסיד בנפרד

ד"ר ברוך לשם

הרושם הוא ש 7 באוקטובר שטף את כל זרעי הפירוד בציבור הישראלי, שהתאחד לצורך ההגנה על המולדת. הצילומים מן החזית תיעדו חיילים חבוקים, מדליקים נרות חנוכה ומדברים על אחוות לוחמים ללא הבדל דעה, עדה ואמונה. התקווה היא שזו תחילתה של תקופה חדשה שבה יגלו אזרחי ישראל שהמשותף ביניהם גדול מן המפריד. זה היה נשמע מבטיח אלמלא העובדה שבכל פעם שהסוגייה נבדקה מחקרית – התברר שהמוטיבציה של חיילים להילחם לא נוגעות לאחדות.
אלוף (מיל') יום טוב סמיה היה מג"ד בצנחנים, מח"ט גבעתי, מפקד אוגדת עזה ואלוף פיקוד דרום. מדובר בקצין קרבי שמכיר היטב את הלוך הרוח בקרב לוחמים ואת המניעים שמפעילים אותם. סמיה לא הסתפק בניסיון המעשי שרכש אלא גם בדק את הנושא במחקר לצורך עבודת הדוקטורט שכתב באוניברסיטת חיפה.
בספרו: "מנהיגות ברגעים של אמת – ניהוג, ניהול ופיקוד בשגרה ובעתות מבחן", הוא מציג שני סקרים שערך בתקופות שונות לגבי השאלה: מה הגורמים המניעים חיילים בשדה הקרב? בשניהם התוצאות היו דומות. הסיבות המרכזיות הן אמון במפקד הכוח (62%) והגנה על חברים ליחידה (61%). הנימוק של הגנת המולדת היה נפוץ פחות (47%) ומניע השמירה על הדמוקרטיה היה שולי (4.4%).

סמיה ציטט במחקר את תא"ל יששכר שדמי המנוח, שהיה מפקד בית הספר לקצינים בראשית שנות ה-50: "כשאתה תחת אש, זו לא האישה, לא הילדים, לא עם ישראל ולא בן גוריון שמחזקים אותך. מחזיקה אותך האחריות של היחידה לחבריך שנמצאים מימינך ומשמאלך. עונש יותר גרוע ממוות היא הבושה שברחת והפקרת את החבר שלך".
קצין לשעבר בשם רוברט ריילי כתב בשנת 2000 בעיתון הצבא האמריקני Military Review מאמר בסוגייה "מדוע חיילים נלחמים", והגיע למסקנות דומות: "המוטיבציה החזקה ביותר להשתתפות בלחימה, במיוחד עבור חיילי ארה"ב, היא הקשר שנוצר בין חברי חולייה או מחלקה. לכידות זו היא הכוח המקיים והמניע החשוב ביותר עבור חיילים קרביים. במילים פשוטות, חיילים נלחמים בגלל שאר חברי היחידה הקטנה שלהם. רובם מעריכים את הכבוד והמוניטין שלהם… יותר מחייהם".
ההיסטוריה של מדינת ישראל מוכיחה שאת המלחמות אכן אפיינה אחוות לוחמים, אבל לאחריהן החריפה שנאת הפוליטיקאים. במלחמת העצמאות נפלו כ-6,000 גברים ונשים, כאחוז מאוכלוסיית היישוב היהודי, וחיים גורי כתב את שיר הרעות שזכה לחיי נצח, אבל מיד לאחריה שוסעה המערכת הפוליטית בקרע בין מפא"י למפ"ם, שלא לדבר על ההחרמה של בן גוריון את חירות ומק"י. מלחמת ששת הימים הייתה כמובן קונצנזוס כלל ישראלי ולוחמים ללא הבדלי עמדות פוליטיות שרו יחד "ירושלים של זהב", אבל תוצאותיה – כיבוש יהודה ושומרון ועזה – עומדות עד היום בלב הקיטוב החברתי.
מלחמת יום הכיפורים ב-1973 שהחלה במחדל נורא הסתיימה בניצחון צבאי בזכות גבורת הלוחמים ושותפות הגורל, אבל הובילה להתפטרות גולדה מאיר ולמעשה למהפך 77, שביטא והבליט את אחד השסעים הגדולים ביותר בציבור הישראלי – הפער העדתי בין מזרחים לאשכנזים. גם מלחמת לבנון הראשונה החלה בקונצנזוס רחב לגבי הצורך להגיב על הטרור של אש"ף מלבנון, אלא שהוא התכרסם עד מהרה ובא אל קיצו אחרי טבח הנוצרים בפלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה, בהפגנות ענק וברצח אמיל גרינצוויג על ידי פעיל הימין יונה אברושמי. במובן מסוים, גם מלחמת לבנון השנייה ב-2006 החלה בהסכמה רחבה שהסתיימה בקטטה ציבורית שהוביל ראש האופוזיציה דאז בנימין נתניהו (מחאת המילואימניקים) על הכישלון בהשגת מטרות המלחמה.
על כן עלינו להתכונן לכך שגם בסיום המלחמה הנוכחית – במהרה בימינו – צפויה האחדות בין הלוחמים לפנות את מקומה לקטטות הפוליטיות שכבר כיום מתנהלות על אש נמוכה. הימנים יחזרו להילחם בשמאל, החרדים יאבקו בחילונים ומתנגדי ממשלת נתניהו יחזרו לרחובות. הסיסמה כיום היא "ביחד ננצח", אבל לאחר המלחמה נמשיך להפסיד בנפרד.