ביום שאחרי המלחמה, ישראל תהיה חייבת לבחור בין מדינת היהודים לבין מדינה דו־לאומית שתשים קץ לחזון הציוני

חיים רמון

בחזון המדינה הדו־לאומית תומכים הליכוד, המפלגות של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', וכן גדעון סער, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט – שאחרי 7 באוקטובר חזרו לעמדותיהם האידיאולוגיות הישנות.
כשמנקים מדבריהם את האשליות שכל הפלסטינים יהגרו מכאן, או שכוח בינלאומי בראשות האמריקאים ומדינות ערב ישלוט ברצועת עזה – הזיה חסרת בסיס שנתניהו מנסה לשווק לאחרונה – מגיעים לאמת כהווייתה: הם רוצים לקיים שלטון צבאי ואזרחי מלא ברצועת עזה וביהודה שומרון, ולהתנחל שם ללא שום מגבלה. לכן הם מתנגדים לכל הסדר המבוסס על הפרדה, ואפילו מתכחשים עתה לתמיכה אשר נתנו לתוכנית דונלד טראמפ, שבנימין נתניהו ראה בה הישג מדיני אדיר.
כזכור, תוכנית טראמפ כוללת הקמת מדינה פלסטינית על 70% משטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, חיבור הרצועה לגדה במעבר בטוח וחילופי שטחים נרחבים בין מדינת ישראל למדינה הפלסטינית. לכן הם גם מתנגדים למעורבות הרשות הפלסטינית בניהול האזרחי של רצועת עזה – עיקרון שהוא גם קונצנזוס בקרב ארה"ב, שאר מדינות המערב וכל מדינות ערב, וגם תנאי מבחינתן להזרמת כספים לשיקום הרצועה (לפי ההערכות, כרגע נדרשים יותר מ־30 מיליארד דולר למשימה זו).
אחרי שישראל תשלים את כיבוש רצועת עזה, תהיה לה אחריות מוחלטת לחייהם של למעלה משני מיליון הפלסטינים החיים שם. ישראל אף תצטרך להשקיע סכום גדול בשיקום תשתיות בסיסיות ברצועה (לפי הערכה נוכחית, כ־15 מיליארד שקל לשיקום תשתיות בסיסיות, ועוד כ־15 מיליארד שקל לשירותים לתושבים, כגון בריאות, אספקת מזון, ביוב ועוד). כלומר, כל אחד מאיתנו ייאלץ לממן מהמסים שהוא משלם את קיומם של התושבים העזתים, ובתוכם לא מעט חמאסניקים, ואת שיקום הרצועה.
לא זאת בלבד, אחרי 7 באוקטובר כל תומכי ארץ ישראל השלמה חזרו לדבר – אם במישרין ואם בעקיפין – על מיטוט הרשות הפלסטינית, שלדברי נתניהו ותומכיו אין הבדל בינה לבין חמאס, ועל סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל. חזון הסיפוח מציב שלושה מיליון פלסטינים נוספים תחת שלטון ישראל – ובסך הכל חמישה מיליון פלסטינים.
גם ללא עלויות השיקום, תעלה השליטה האזרחית בפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה למשלם המסים הישראלי לפחות 30 מיליארד שקל בשנה (למי שלא יודע, עלות הטיפול בתושבי 23 הכפרים הפלסטיניים המסופחים לירושלים, ובהם צור באהר, ג'בל מוכאבר ומחנה הפליטים שועפאט, עומדת על כ־3 מיליארד שקל בשנה). המשמעות של חזון הסיפוח היא הפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית, שהיהודים יהיו בה מיעוט, שתסבול מחיכוכים פנימיים בלתי נפסקים, שתהיה מעורערת מבחינה כלכלית ושתהפוך למבודדת מבחינת מדינית.
כאשר חמישה מיליון הפלסטינים ביו"ש וברצועת עזה יהיו בשליטה מוחלטת של ישראל וללא כל אופק מדיני, הם יסתלקו מפתרון שתי המדינות וידרשו זכויות אזרחיות שוות לעצמם, ובראשן "כל אחד – קול אחד" (וכבר כיום יש רבים בתוכם שוויתרו על מדינה פלסטינית עצמאית ותובעים מדינה אחת). תוצאת המדיניות שבה תומכים עתה נתניהו, סמוטריץ', בן גביר, סער, ליברמן ובנט היא קץ החזון הציוני ההרצליאני של מדינת יהודים בארץ ישראל.
יישום תוכנית טראמפ
מול חזון המדינה הדו־לאומית של נתניהו ושותפיו, ניצבת תוכנית "מדינת היהודים", שרק בכוחה לשמור על הרוב היהודי בישראל ולהעניק ביטחון לאזרחיה. ראשית, בשנים הקרובות צה"ל יהיה השליט הביטחוני היחיד ביהודה ושומרון וברצועת עזה. ישראל תבהיר כי אין בכוונתה להתמיד בכיבושה של רצועת עזה, אלא רק לשמור על האחריות לשליטה הביטחונית בה, כפי שהיא נוהגת זה שנים רבות ביהודה ושומרון.
שנית, ישראל תבהיר כי היא רואה בעקרונות שביסוד תוכנית טראמפ בסיס לעיצובו של הסדר עתידי. הבהרה זו תאפשר להעביר את השליטה האזרחית על הרצועה ואת האחריות לשיקומה לידי הרשות הפלסטינית בגיבוי ובתמיכה של העולם הערבי ושל מדינות המערב, כאשר האחריות הביטחונית העליונה תישאר בידי צה"ל.
שלישית, בטווח הזמן הארוך יותר יחל יישום הדרגתי של תוכנית טראמפ, תוך עריכת התאמות מתבקשות למציאות שנוצרה בעקבות מתקפת 7 באוקטובר. בלב ההסדר המדיני המדובר יעמדו שני עקרונות יסוד: מילוי דרישות הביטחון של ישראל ויישום תפיסת "אנחנו פה ואתם שם". בניגוד לחזון סיפוחם של חמישה מיליון פלסטינים למדינת ישראל, תביא תוכנית "מדינת היהודים" להרחקת אותם חמישה מיליון פלסטינים מישראל, תוך שמירה קפדנית על דרישות הביטחון שלה.
לצערי, בעוד תומכי המדינה הדו־לאומית פועלים בנחישות מאז 7 באוקטובר כדי ליישם את חזונם האנטי־ציוני, תומכי מדינת היהודים לא קיימים. לא בפרלמנט ולא מחוצה לו. איש לא נלחם על המשך קיומה של מדינת היהודים.
דוד בן־גוריון אמר ב־1950 כי בפני ישראל ניצבת הבחירה בין מדינת יהודים על חלק מארץ ישראל, לבין מדינה דו־לאומית על כל ארץ ישראל. אסון 7 באוקטובר מציב בפני ישראל בדיוק את אותה דילמה. גם כיום, בחירתו של בן־גוריון היא הבחירה האפשרית היחידה, אם אנו חפצים בהמשך קיומה של מדינת היהודים.