בדרום אין כל חדש: האם צה"ל שוקע בבוץ העזתי?

ניר קיפניס

מקץ חודשיים וחצי של לחימה נדמה שלא הרבה נשאר מההבטחות לניצחון צבאי מוחץ. בעוד הטור עם שמות החללים מתארך, נראה שחמאס רק מתחזק בתודעה הערבית – לא רק כמי שהצליח להדהים את ישראל במתקפת פתע, אלא גם במי שמנהל מולה מלחמת חפירות מוצלחת

גם בתוך חודשיים וחצי של עצב שלא פוסק לרגע, רק מגביר או מחליש את עצמת הכאב, זה היה סוף שבוע עצוב במיוחד: 13 חיילי צה"ל נפלו במערכה בעזה ונדמה כי הפעם לא רק הצער על הנופלים ומשפחותיהם הלמו בליבה של מדינה שלמה, אלא גם התחושה שהמלחמה עודנה רחוקה מאוד מלהשיג את מטרותיה.

יצאנו למלחמה הזאת, כך על פי הצהרת ראש הממשלה ושר הביטחון, כדי להשמיד את חמאס, לחסל, למוטט ועוד מגוון ביטויים שבהם השתמשו בימים הראשונים למערכה. גם עת הורחבה הממשלה, לא השתנו הניסוחים: חמאס, כך הבטיחו לנו, לא יהיה שם ביום שאחרי.

גם מי שהוסיפו הערת-אזהרה לפיה חמאס הוא רעיון – ולא רק משגרי רקטות וחבורות של רוצחים ברברים (שזכו להאדרה על ידינו כגדודים וחטיבות) ציין כי חמאס לא יוסיף לשלוט בעזה ב"יום שאחרי". יש לציין שלפחות חלק מהדוברים שמייצגים את הקו הרשמי של ממשלת ישראל הזהירו כי פעולה זו עלולה להימשך מספר חודשים.

לא חלף זמן רב ועל מטרות המלחמה נוסף עוד יעד עיקרי שהיה שם אמנם מהיום הראשון, אבל רק כפועל יוצא של מצבע צבאי מנצח ולא כיעד זהה לו בחשיבותו: החזרת החטופים. אפשר לנהל ויכוח האם הטעות היא שלא היה שם מהשנייה הראשונה או לחשוב שמוטב היה להתרכז בהכרעה צבאית ולקוות שזו תייצר פתח מילוט לחילוץ חלק מהחטופים, אבל זה כבר דיון אחר.

חלפו יותר מחודשיים וחצי של לחימה. אולי עוד לא מניין אותם "חודשים ארוכים" שנטען כי דרושים להכרעה, אבל בוודאי די זמן, כולל כמעט חודשיים של פעולה קרקעית, כדי לבחון האם התקרבה ישראל להשגת מטרות הלחימה.

מה קרה לאויב – נחלש או התחזק?
ובכן, למרבה הצער ובמילה אחת: לא. וקצת יותר לעומק: מקץ חודשיים וחצי של לחימה מונה ישראל הרוגים בכל יום שחולף, מבלי שתוכל להציג הישגים משמעותיים בשתי החזיתות שהוגדרו מלכתחילה (דווקא בגזרת החטופים, שבה אנו עדים למחאה, ספק מוצדקת, לפיה לא נעשה מספיק, יש לפחות מספר משמעותי של שבים – גם אם הוא רחוק מלספק).

מה קרה בינתיים לאויב? ובכן, הוא התחיל מנקודת פתיחה טובה בהרבה, מבחינתו, עם יום אחד שבו הצליח לא רק לגרום למערכות ההגנה המשוכללות שלנו לקרוס, כך שהזיכרון נדד חמישים שנים ויום אחד ל-1973, אלא אף הצליח להלום בנו באופן שהחזיר רבים מאתנו למראות שאירעו עוד 30 שנים קודם לכן.

מאז הוא נתפס בהכרה הערבית-מוסלמית הקולקטיבית, כפי שמראה כל סקר – מרמאללה ועד ג'דה כמנצח. במאמר מוסגר כדאי להוסיף כי הנתון הזה לבדו ראוי שיעמוד לנגד עינינו לפני כל ניסוח מחדש של תפיסת הביטחון הלאומית, אבל ננסה להתמקד:

חמאס השתלט, דה פקטו, גם על שטחי יהודה ושומרון, הצליח לקבל לידיו כבר מאות אסירים ועדיין לשמור אצלו במקביל יותר ממחצית מהחטופים כקלפי מיקוח משמעותיים יותר, שולט בלוח הזמנים של השלבים הבאים ונהנה ממילוי אסמיו בבר, בחסות אמריקנית אך במעורבות ישראלית שהתחילה במעבר משטח מצרים והפכה לאספקה יום יומית, ישירות לידי חמאס, משטח מדינת ישראל.

למן היום הראשון, כך נדמה, אנו מחפשים בנרות סימני שבירה אצל ארגון הטרור. לשווא.

פה ושם נדדו אזרחים עם דגל לבן, פה ושם נכנעו מחבלים, עמדו בתחתוניהם ומסרו את נשקם, פה ושם הצלחנו לחסל בכיר "חצי משמעותי" ולא רק פעיל מרכזי ש"קודם" על ידינו והועלה לדרגת ראש מערך כלשהו, אבל בגדול: יחיא סינוואר עודנו חי, הורג בחיילינו ומפגין סרבנות נוכח ניסיונות המשא ומתן, בהם כל הצעה חדשה שהוא מקבל רק משפרת את מעמדו.

מבזבזים את האשראי הציבורי
כן, אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפורים, לזהות "לחץ" בקרב חמאס (עד כה לא התפתח אף סימן כזה לדרגת פאניקה), לספור פלסטינים מתים (ככל הנראה לא מזיז לחמאס ורק מגביר את הלחץ הבינלאומי על ישראל), להתגאות בהרס בניין כזה או אחר, שספק גדול אם יש לו משמעות סמלית כפי שהיא מוצגת בישראל – ואפילו להתפאר בדברים ביזארים כמו מציאת תעודת הזהות של מוחמד דף, או מה שנחשדות כנעלים של סינוואר.

הסכנה בדשדוש הזה אינה רק שהוא מדמם ופוצע את הלב עם כל שם נוסף ש"הותר לפרסום". הסכנה היא גם במסר שהיא משדרת לכל אויבי ישראל הרבים באשר הם, במיוחד לזה שחונה על גבולנו הצפוני, שבינתיים הצליח לגרום לפינוי צפון מדינת ישראל מתושביה, שהפכו לפליטים בארצם – לא בגלל הטילים שהוא ממטיר על ראשינו (שהם עדיין חלק מזערי מיכולותיו), אלא בעיקר בזכות האימה שזרע חמאס בדרום – שלא רק תושבי הצפון אלא אף ראשי מערכת הביטחון חוששים שהיא עלולה להיות מנת חלקם של יישובים סמוכי גדר בגבול הלבנון.

על נזקים עקיפים, כמו למשל הוצאות המלחמה האדירות שהתשלום שלהם עתיד להוריד את רמת חיינו החל מתקציב 2024, אפילו עוד לא התחלנו לדבר.

לא מדובר בתבוסה, אבל בהחלט מדובר במצב בעייתי מאוד, בעיקר נוכח הרוח הגבית שמקבלים צה"ל והממשלה מאזרחי ישראל, שהתגייסו כולם למערכה באמונה שלמה.

הביקורת על נתניהו שמילאה את הצמתים ברחבי ישראל בעשרות עד מאות אלפי מפגינים כמעט בכל מוצאי שבת, פינתה את מקומה לתמיכה (מסויגת, אבל לפחות תמיכה שבשתיקה שהשעתה את כל פעולות המחאה נגדו ונגד ממשלתו), בני גנץ, שותף בכיר לניהול המערכה, זוכה ליתרון מוחץ בסקרים – ומעל לכולם כמובן חיילי צה"ל, שגם אם חלק ממפקדיהם יצטרכו לתת דין וחשבון ביום שאחרי, נותרו הלב הפועל של עם ישראל.

בתחילת המלחמה נכתב כאן שזה האשראי הגדול ביותר והיקר ביותר, שאל לה לממשלה ואל לו לצבא להעז ולבזבז. ובכן, האשראי הזה עדיין קיים, אבל הוא כבר מתקרב למיצוי.

בקרוב: ארבע אימהות, גרסת 2024
הלוואי שכל זה עורבא פרח, שבעוד ימים אחדים נשמע שראשי חמאס חוסלו ושיורשיהם החליטו לפתוח מיד במשא ומתן לשחרור החטופים, שבצפון מקבל עליו נסראללה חזרה לגבול הליטני מבלי שניאלץ להיגרר למלחמה מלאה גם בחזית הזאת. הלוואי. רק שעם משאלת לב בלבד קשה לנצח במלחמות.

מדברים לא מעט על "שעון החול המדיני" בהקשר של לחץ בינלאומי, בדגש על אמריקני. ובכן, מעבר לזה שעובדת ויתור מוחלט על עצמאותנו, על הרעיון שרק יהודים יקבעו את גורלם – הבסיס המכונן של הציונות, היא הרת אסון, הרי שמקבלי ההחלטות, הן סביב שולחן קבינט המלחמה והן במדים בשטח, צריכים להתחיל ולהכיר שעון חול חדש:

זה של התמיכה הציבורית הישראלית. הוא עודנו מלא בתקווה ובתפילה, אבל בכל יום שחולף ובו נראה צהל כשוקע אל תוך מלחמת חפירות שתצמיח, במוקדם או במאוחר ארגונים כמו "ארבע אימהות" בגרסת 2024 שלו.

מדברים פה לאחרונה לא מעט על "היום שאחרי", אבל עם ישראל, בהכללה, בכלל לא חושב עליו – אולי רואה בו רק כלי לניגוח פוליטי שהתחדש במשנה מרץ בימים האחרונים. למה? כי שום "יום שאחרי" לא יהיה לנו אם לא יושג ניצחון צבאי מוחץ, מיטוט חמאס, נטרול יכולותיו הצבאיות והאזרחיות – ממש כמו שהבטיחו המנהיגים במוצאי ה-7 באוקטובר, לעם המום, שלשם שינוי לקח אותם ברצינות.