פשרה כואבת? לא בהכרח: כן לשחרור מחבלים, למרות הכל | ד"ר יעקב לזוביק

ד"ר יעקב לזוביק

שחרור רוצחים אינו דבר נדיר בתולדות העמים והמלחמות, ועלינו ללמוד מההיסטוריה כדי להגיע למסקנה המתבקשת: עסקת "כולם תמורת כולם" אינה חייבת להיות אילוץ נורא. אפשר לראות בה אמירה אסטרטגית ובחירה בחזון אחר, של תקווה – גם אם זה סותר את האווירה הלאומית
בדצמבר 1977 ביקר מנחם בגין בבריטניה. לא מעט בריטים התנגדו לביקור, בגלל מעשיו של בגין כראש האצ"ל. טענו שיש לו דם על הידיים, ולא ראוי שהוא יבקר בבריטניה ולא כל שכן ייפגש עם ראשיה. ההתנגדויות נדחו. מי שפעם היה טרוריסט, כך אמרו, הוא היום ראש ממשלה של מדינה ידידותית, והמעמד החדש גובר על הישן.
לא צריך להיבחר לתפקיד רם על מנת שחטאי העבר ייסלחו. שנים ספורות לאחר מלחמת העולם השנייה כבר שחררו בעלות הברית המערביות פושעי מלחמה נאצים. זה היה נחוץ במסגרת בניית גרמניה חדשה ודמוקרטית. ההבנה היתה שהאוכלוסייה הגרמנית דורשת זאת, כחלק מהסכמתה להפוך לחברה דמוקרטית ומערבית: אתם רוצים אותנו כבעלי ברית במלחמה הקרה? כחברים בנאט"ו? קודם שחררו את אנשינו הכלואים אצלכם. אי אפשר לשים את העבר מאחורינו, להתקדם לשלום ועדיין להחזיק בבתי הכלא שלכם את אנשינו.

שחרור פושעי המלחמה הנאציים לא הביא לעליה חוזרת של הנאציזם. המשוחררים לא רק שלא חזרו על פשעיהם, הם גם לא הפכו למוקד של הפצת שנאה. הם נבלעו באוכלוסייה ופנו, איש איש לפי כישוריו, לחיים פרטיים. המוכשרים שבהם הצליחו לטפס למעמד חברתי וכלכלי גבוה למדי, בזכות אותם הכישורים שהביאו למעמדם הבכיר ברייך השלישי. מחקרים מאוחרים יותר הראו שילדיהם לא הושפעו מדעות האבות, אלא הם דמו לבני דורם האחרים, שנהיו אזרחים מן השורה במדינה בעלת תרבות ומוסדות דמוקרטיים לעילא.
גם קבלת הפנים הטובה שראש ממשלת בריטניה העניק למנחם בגין ב-1977 לא הזיקה לאף אחד. בגין כבר מזמן לא היה אויב של הבריטים, ומשפחותיהם של קורבנות האצ"ל אמנם הפגינו מולו בעת הביקור, אבל גם הן הבינו: פשעי עבר נדחים מפני שיקולי ההווה והעתיד. ועוד לא הזכרנו את נלסון מנדלה וחבריו לכלא, ששחרורם היה צעד מרכזי בפיוס ההיסטורי בין לבנים ושחורים בדרום אפריקה.
אם אי פעם יהיה שלום בין ישראל לפלסטינים, הוא יכלול שחרור אסירים. גם רוצחים. אנחנו נידרש לשחרר רוצחים פלסטינים, ובמקביל נשחרר רוצחים יהודיים שהורשעו ברצח פלסטינים. אם השלום יהיה אמיתי ויטפל בשורשי הסכסוך והשנאה בין ישראלים לפלסטינים, סביר ששחרור מחבלים עם דם על הידיים לא יזיק לאיש, כי כוחו של תהליך ההתפייסות ההדדית יהיה גדול מכוחה של השנאה שהניעה את המחבלים מלכתחילה.
אם כך יקרה בהגיע היום, מדוע לא לשחרר רוצחים פלסטינים כבר כעת בתמורה ליותר מ-100 ישראלים חיים, רבים מהם אזרחים שהמדינה נכשלה בהגנה עליהם? מדוע לא להפוך את ההיגיון של השחרור – מכורח איום וכואב לתחילה של הליך פיוס? אם שחרור רוצחים הוא שלב בלתי נמנע וידוע מראש של תהליך שלום, מדוע לא להפוך את סדר האירועים ולהפוך אותו לשלב מוקדם בתהליך, וגם להציל חיים של ישראלים חטופים?

שחרורו של יחיא סינוואר ב-2011 לא הביא ישירות לשבת השחורה. לו סינוואר היה משתחרר לתוך עם פלסטיני שנמצא בתהליך פיוס עם ישראל, ספק אם יכולתו למשוך המונים אחרי רעיונותיו האכזריים היתה נתקלת בהתנגדות כה מעטה. לו שנותיו הראשונות כאדם חופשי היו מתקיימות בפלסטין חופשית וצומחת, פלסטינים רבים היו חסינים מול אמונות הרשע שלו. לו ממשלות ישראל מאז 2011 היו מתנהלות אחרת, ולא יוצרות את התנאים לשגשוגו של סינוואר, כנראה הוא באמת לא היה משגשג.
שחרור רוצחים אינו דבר נדיר בתולדות העמים והמלחמות. שחרור רוצחים אינו מוכרח להביא לנזקים גדולים, ובוודאי לא להתמשכות של מלחמות. להפך. כשהאומות המשחררות דואגות להקשר הנכון, שחרור רוצחים משפר אווירה ומאפשר פיוס, בנייה והתקדמות לעתיד טוב יותר. גם מדינת ישראל יכולה לתרום לבניית הקשר חיובי ובונה לשחרור הרוצחים שבבתי הכלא שלה; הצו המוסרי העליון של שחרור החטופים מכתיב שהיא תנסה בכל כוחה להצליח בכך.
שחרור של "כולם תמורת כולם" אינו חייב להיות אילוץ נוראי. הוא יכול להיות דווקא אמירה אסטרטגית ובחירה בחזון אחר – גם אם זה סותר לחלוטין את האווירה הלאומית שאנו נמצאים בה.