30 ימי התשה אזורית: האם האזור ניצב בפתחו של הסדר גדול או מלחמה ללא סוף?

"30 ימים… ומה הלאה?"
העימות האזורי המתמשך במזרח התיכון נכנס ליומו ה־30, לאחר חודש שלם של פעולות צבאיות שהחלו ב־28 בפברואר בסדרת תקיפות אוויריות פתע שביצעו כוחות ארה״ב וישראל. במקביל, השלימה הברית התוקפת את "הגל השלישי" של מתקפות רחבות היקף, שכוונו למרכזי פיקוד, למפעלי טילים בליסטיים בטהראן, לכור המים הכבדים באראק ולמתקן העשרת האורניום ביזד.

התפתחויות אלה מתרחשות על רקע שינויים דרמטיים שהובילו לפגיעה כמעט מוחלטת בצמרת ההנהגה האיראנית, בעוד שטהראן ובעלות בריתה הרחיבו את זירות הלחימה באזור—בין תקיפות ישירות לנזקים נלווים—במסגרת מה שמתואר כיום כ"מלחמת התשה" ממושכת, ללא הכרעה מהירה באופק.

קריסת ההנהגה והמשמר הוותיק
היקף האבדות בצמרת האיראנית מהווה את המכה הקשה ביותר למשטר זה עשרות שנים: מותו של המנהיג העליון עלי חמינאי (86) אושר בעקבות התקיפה הראשונה על מתחמו בטהראן. ברשימת ההרוגים נמנים גם ראש הרשות השופטת גולאם חוסיין מוחסני אֶז׳אֵי, חבר מועצת המומחים עלי רזא אראפי, ומזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי עלי לריג׳אני, שנהרג יחד עם בנו ואחד מסגניו בתקיפה באזור פרדיס. כן נהרגו שר המודיעין אסמאעיל אל־ח׳טיב והיועץ הביטחוני עלי שמח׳אני.

במישור הצבאי איבדה איראן את בכיריה: מפקד משמרות המהפכה מוחמד באקפור, שר ההגנה עזיז נאסרזאדה וראש המטה הכללי עבד אל־רחים מוסאווי—שנהרגו בתקיפה שכוונה לישיבת הנהגה בטהראן. אליהם מצטרפים מפקד כוחות הבסיג׳ גולאם רזא סולימאני וראש המודיעין הימי של משמרות המהפכה בהנאם רזאאי, שנהרג בתקיפה בבנדר עבאס ב־26 במרץ.

המחיר האנושי וזירות הסיוע
בשטח הפכה איראן לזירה המרכזית, עם תקיפות ב־26 מחוזות. לפי ארגון "הרנה", נהרגו 3,461 בני אדם, בעוד הערכות אחרות מצביעות על יותר מ־6,900 הרוגים—רובם אנשי צבא.

נרשמו גם אבדות אזרחיות כבדות, בהן מותם של 175–250 תלמידות ומורים בבית הספר "העץ הטוב" במינאב, בעקבות פגיעה סמוך לבסיס ימי.

העימות התרחב גם ללבנון (יותר מ־250 תקיפות ישראליות), לעיראק (תקיפות נגד כוחות "אל־חשד א־שעבי"), לתימן (תקיפות על משגרי טילים חות׳יים), ולסוריה (תקיפות נגד כוח קודס).

מבחן מערכות ההגנה האווירית
במקביל, מדינות המפרץ עמדו בפני מבחן חסר תקדים: איראן שיגרה לפחות 4,903 אמצעי לחימה. איחוד האמירויות יירטה 1,826 כטב"מים ו־387 טילים, בשיעור הצלחה של 97%.

בכווית יורטו 314 טילים ו־625 כטב"מים שפגעו בבסיס עלי א־סאלם; בבחריין הותקפו אזורים סמוכים למפקדת הצי האמריקאי החמישי; ובקטר נגרם נזק כבד למתקני הגז בראס לפאן ובמסעיד.

בירדן יורטו 242 מתוך 262 אמצעי לחימה, אך נפצעו 25 אזרחים מנפילת רסיסים.

היירוטים גבו גם מחיר בנפש: 11 הרוגים באמירויות, 6 בכווית, והרוגים מקרב עובדים זרים בערב הסעודית ובעומאן. בנוסף, נהרגו 15 חיילים אמריקאים ונפצעו כ־300 נוספים ברחבי האזור.

הסלמה בזירה הישראלית והשלכות כלכליות
בזירה הישראלית דווח על שיגור כ־11,000 אמצעי לחימה, מתוכם כ־7,000 בידי חיזבאללה—שהובילו למותם של 24 אזרחים ולפציעתם של יותר מ־5,400.

בהתפתחות נוספת הודיעו החות׳ים על מתקפה ישירה ראשונה לעבר אילת והנגב באמצעות טילים וכטב"מים, בעוד משמרות המהפכה האיראניים איימו לפגוע ב"יעדים אמריקאיים" באזור אם התקיפות לא ייפסקו.

במישור הכלכלי, סגירת מצר הורמוז ופגיעה במתקני נפט בדהראן ובראס תנורה הובילו למשבר אנרגיה עולמי חריף—החמור ביותר זה עשרות שנים—ולשיתוק כמעט מוחלט של נתיבי השיט הבינלאומיים. מצב זה מציב את האזור בעיצומה של מלחמת התשה הדדית בתשתיות ובכלכלה, על רקע קיפאון במאמצי התיווך הבינלאומיים.