הפלסטינים לא יודעים מי חושב שהם ייכנעו | אנטואן שלחת

אנטואן שלחת

התמיכה שישראל זוכה לה במלחמה מצד ממשלות מערב אירופה וארה"ב, בהקשר של הגנה עצמית, נותרה משמעותית. האם דיוני בית הדין הבינלאומי בהאג יכולים להוות סיבה להעברה ?

היבט אחד של הביקורת הפנימית בישראל על המלחמה האכזרית ברצועת עזה, אם כי ביישנית במקצת, הוא שהמדינת ישראל לא למדה מספיק לקחים ממלחמות קודמות ברצועת עזה, במיוחד מאז הקמת תנועת חמאס. שנת 2007, דווקא בכל מה שקשור להתנגדות העם הפלסטיני ולמטרותיו, והדבקות הישראלית בהנחה השקרית שאם יוענק לפלסטינים שגשוג כלכלי, הם יוותרו על חלומם לעצמאות והגדרה עצמית. תיאר לפני מספר ימים ראש השב"כ לשעבר ומפקד חיל הים הישראלי לשעבר, עמי אילון, שגם אישר אם מישהו מאמין שהפלסטינים ייכנעו, הוא לא מכיר את הפלסטינים או את חמאס, לא קרוב ולא רחוק.

העניין אינו מוגבל לכך, אלא הוא נסוג מסוגיית היעדים שהממסד המדיני מציב לכל מלחמה, וכדאי לזכור אותם, בהשוואה למלחמה הנוכחית, לכל מלחמות ישראל הקודמות בעזה, עם מלחמה ראשונה לאחר עליית כוחו של "חמאס", אשר כונתה "עופרת יצוקה".  ויושמה בין התאריכים 27/12/2008 – 17/1/2009 בתקופת אולמרט שהיה ראש ממשלה .

מלחמה זו המשיכה להיעדר מטרה ספציפית, אפילו שבועיים לאחר פרוץ שלה. בינתיים, המטרה הדומיננטית של השיח הציבורי הישראלי נותרה "לאלץ את חמאס לנטוש את הרצון לתקוף את ישראל". נקבעו אז שלוש יעדים עיקריים: השגת שקט בחזית הדרומית לתקופה ארוכה; הקדשת "פעולות הברחה" למגזר; – שחרורו של החייל גלעד שליט, המוחזק על ידי חמאס מאז יוני 2006.

אפשר להזכיר מהתגובות אליו, שהייתה אי ציות למקסימום, את אישורו של הפרשן הפוליטי הראשי בעיתון הארץ, יואל מרקוס, לכישלונו, ואת ראש המל"ל לשעבר, אלוף, המעיד על כך שכמעט מחצית שנה לאחר סיומו, ירי הרקטות לדרום ישראל לא פסק, הברחות הנשק לעזה נמשכות, חמאס פועל לחיזוק כוחו וגלעד שליט לא חזר לביתו.

ראש אגף המודיעין הצבאי לשעבר (אמן), אלוף במילואים שלמה גזית, סבור כי המלחמה לא הסירה את המציאות הקשה שהייתה לפני יום פרוץה ב-27 בדצמבר 2008, אלא אולי היא החזירה אותה למה זה היה. ומה קרה גם לפני זה; "בעוד שבאותה תקופה חיינו בתקווה שישראל תפתח במבצע צבאי התקפי, אנו עומדים כעת בפני סימנים המעידים על כישלון המבצע הזה ועל ההזדמנות האבודה כתוצאה מכך". מסקנתו הייתה שהמלחמה בעזה הסתיימה בתנאים גרועים בהרבה מהתנאים שסיימו את מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006.

התגובות הבולטות ביותר באו אז משר הביטחון לשעבר משה ארנס, שאישר זמן קצר לאחר סיומה כי הגיע הזמן שישראל תשאל את עצמה את השאלה: מהם ההישגים האמיתיים של "עופרת יצוקה "? מִלחָמָה? מלחמה זו לא שמה קץ לירי הרקטות מעזה וגם לא הביאה לשחרורו של החייל שליט.

במקביל, ישראל שילמה מחיר כבד, שכן היא גרמה לכל העולם להתקומם נגדה, בגלל ההרס הגדול שהותירה אחריה, ובגלל הסבל העצום של האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה. ב"מהפכה עולמית" הוא מתכוון להשלכות הדו"ח של "ועדת גולדסטון", הוועדה הבינלאומית שחקרה את אירועי המלחמה ההיא, ואשר הובילה לטלטול תדמיתה של ישראל בכל העולם, במיוחד בעולם המערבי שהיא נצפה. הוא גאה בשייכות שלו

כאן אולי טמון ההבדל בין מה שהיה לקיים, שכן התמיכה הגדולה בישראל במלחמה ניתנת עדיין על ידי ממשלות מערב אירופה וארצות הברית, בתנאי הגנה עצמית. האם דיוני בית הדין הבינלאומי בהאג יכולים להוות סיבה להעברה?