רפיח.. חשבון פשוט

בעוד אנו חוששים מעקירה בקרוב על רפיח, עקירה פנימית כבר התרחשה בעזה, ובעוד אנו מאמינים כי הפלישה לרפיח תהיה אכזרית, עזה חוותה את ההפצצה האווירית הגרועה ביותר ואת הפלישה הברברית האלימה ביותר בהיסטוריה המודרנית, כך התקשורת האנגלו-אמריקאית מעסיקה אותנו במטרה הגדולה ביותר של פעולות הצבא, השואפת לעקירת רפיח למצרים, בעוד היא מבצעת על הקרקע פעולות בשלבים המובילות להשגת אותה מטרה גדולה ביותר, שבסופו של דבר נראית תוצאה מקובלת על כולם, ואחריה פלישה איכותית לשחרר את האסירים בכוח.

בגלל הסכמי השלום עם מצרים; ישראל אינה יכולה לפרוס צבאות גדולים על גבולות מצרים, ומצרים מאיימת בפומבי שהיא תבטל את אמנת קמפ דייוויד אם ישראל תעשה כך; ביידן החל להכין את התקשורת למבצע צבאי ציוני מסוג אחר, מבצע שיוביל בהכרח לנפגעים אזרחיים בגלל צפיפות האוכלוסייה הגבוהה הנובעת מעקירת תושבי הצפון לרפיח, אך מסיבות אלקטורליות בלבד באמריקה; ביידן מנסה להתכחש מראש לתוצאות המבצע הזה על ידי הצבת תנאים רשמיים לנתניהו.
למשטרים הערביים יש בדרך כלל אינטרסים כלכליים וקיומיים עם אמריקה, ולאחר מכן עם ישראל במישרין או בעקיפין, וקבוצת משטרים סבורה כי ניהול כושל של התיק הפלסטיני על ידי הרשות הפלסטינית, המיוצגת על ידי דחייתה של הצעות שלום מפתות – וזה לא מדויק ולא נכון-מהווה הצדקה מספקת לסיום הסוגיה הפלסטינית על ידי חיסולו והפיכתו לנושא כלכלי בלבד באזורים נצורים לחלוטין כמו עזה והגדה המערבית; ואז להפוך את הדף בנושא זה ולשים לב לתוכניות הפיתוח והמודרניזציה הלאומיות המקומיות.
שכחנו שישראל היא פרויקט התיישבות שהועתק ממורשת המתנחלים האמריקאית והאירופית, היא מבוססת על אותם יסודות אינטלקטואליים, שעיקרם עליונותו של המתיישב, שהופכת את העמים לקטגוריות פחות אנושיות ותרבותיות, ומציבה את עצמה בעליונות וביהירות להנדס מחדש את חייהם לחלוטין, כולל גירושם מארצם.

הנקודה היא לומר שמלחמת עזה החזירה את הסכסוך הערבי-ישראלי אחורה, וכי התודעה העממית הערבית הפלסטינית החזירה לעצמה את היוזמה באפיון הסכסוך הזה ואת הדרכים לפתור אותו, שהיא להפיל את פרויקט הקולוניזציה של המתנחלים הקולוניאליים בעולם הערבי, לא רק על אדמת פלסטין.