סופר ירדני: שמירה על ירדן אינה בגידה בדמם של הפלסטינים

מאהר אבו טיר

רוב המדינות הערביות והאסלאמיות ממשיכות בחייהן כרגיל ואינן מושפעות מהמתרחש בעזה, בגדה המערבית ובירושלים, וירדן עשויה לייצג מודל שונה שכדאי לנתח בהשוואה לשאר המדינות הללו.

הסיבות להשפעה ידועות לרבות קרבה, היסטוריה, גיאוגרפיה, אינטראקציה חברתית, חשש מהתרחבות המלחמה, התמקדות בתרחישי עקירה וכדומה. זאת ועוד, ההשפעה המוסרית והלאומית מגיעה לרמה הגבוהה ביותר בהשוואה ל שאר המדינות הערביות והאסלאמיות, המהווה עדות לטוהר העם במדינה זו, הם אלו שעוסקים בכל נושאיהם בעיראק, בסוריה, בפלסטין ובנושאים אחרים.
מצד שני, כשאתה יושב עם מבקרים שמגיעים מהגדה המערבית ומירושלים, הם מדברים איתך בצורה אחרת, והם הקרובים ביותר לעזה, על הצורך שירדן תישאר חיונית ויציבה, ועבור צורות חיים בה לא להפסיק, כי גם לירדן יש חיים משלה, תושביה, סדרי העדיפויות והאינטרסים שלה, מבלי לפגוע במיקומה ובנוכחותה באמצע האזור הזה. יחד עם שכניהם הערבים בנסיונות אלו, הם נותנים דוגמאות להמשך החיים באופן נורמלי ככל האפשר, אפילו בגדה המערבית, בירושלים ובאזורי פלסטין שנכבשו ב-1948, בהקשר של סימנים שהחיים לא פסקו אפילו בתוך פלסטין, ואפילו לא בתוך רצועת עזה, שנגועה בטבח, פשעים ודם, אבל המסחר, למשל, עדיין נמשך, ואנשים נאבקים כדי לשרוד, והם יודעים באופן אינסטינקטיבי שהכניעה לייאוש, לקיפאון ולפחד הוא דבר שישראל רוצה קודם כל.

יצירת משוואה שתחזיר את החיים בירדן בצורה טבעית ככל האפשר, מבלי להפנות עורף לרצועת עזה, היא תהליך אפשרי, שכן אף אחד לא רוצה שירדן תיפגע גם כן, מה גם שכל פגיעה בירדן ברמה הפנימית משרתת את תוכניות אסטרטגיות של ישראל שרוצה להישאר עמים שכנים פלסטין שברירית וחלשה, ללא עתיד או הווה, ועלינו להישאר ללא תוכניות להתמודד עם רבים מהאתגרים והנסיבות הקשות שעברו על כל האזור הזה כבר שנים רבות. כְּבָר.
כל מי שעוקב אחר העניינים של מדינות ערב והאסלאם מגלה שעניין רצועת עזה נמצא מחוץ לסיקור של רוב המדינות הללו ועמיהן, והאהדה היא רשמית, בעוד שענייני החיים השונים מתנהלים כרגיל. השאלה כאן בירדן היא קשור לקו ההפרדה בין תחושתו של אדם שהוא גם מגן על קיומו והמשכיותו, לבין העובדה שהוא לא כזה, לא אכפת לו מתושבי עזה, וגם לא אכפת לו מהכאב שלהם, והקו המפריד הזה הוא מאוד מדויק, והרבה אנשים מבולבלים, כך ששיקום החיים בירדן נראה כמו בגידה בדם של הפלסטינים, למשל, וזו אשליה, כי הפלסטינים עצמם רוצים שירדן תישאר חזקה, טבעית וחיונית, למען עצמה ולמען תושביה. ולמען שכונתה, מה ירוויחו הפלסטינים אם יראו את ירדן נפגעת פנימית, מה גם שנדרש הוא ספציפי וברור, כלומר הכיבוש לבדו נפגע ומשלם את המחיר, ולא אנשים מהעם הזה؟

בפעולות רבות, הירדנים מגבשים עמדה חשובה לגבי הנעשה ברצועת עזה, החל מצעדים ועד חרמות והתעקשות אחרות לנתק את כל היחסים עם ישראל, והם נמנעים מחגיגות רבות, גם במישור האישי. ישנן עדויות רבות לכך. סוגיית פלסטין היא סוגיה ירדנית ישירה, אבל האינדיקטורים המעמקים המנוטרים מצביעים על מה יותר מסוכן מכל זה, כלומר ירידות כלכליות, אקלים מורלי רע, תחושת אי ודאות לגבי העתיד ומצב של ציפייה שמקפיאה הכל, וצריך לשים לב כאן שזה כל מה שישראל רוצה מלכתחילה, כלומר,

הענשת העמים הערבים התומכים בפלסטין, באמצעים פנימיים, נובעת מחוסר ההבחנה, לפעמים, בין העמדה היצרנית לטובת פלסטין, לבין העמדה שגורמת נזק בתוך ירדן, כאילו אנו מענישים את עצמנו, ב. התנהגות שהפלסטינים בתוך הגדה המערבית ובירושלים מחשיבים כלא מועילה ביסודה לאף אחד.
מה שנדרש כאן הוא לא להפנות עורף לעזה, שכן אף אחד מעולם לא חי להפנות לה עורף, אלא מה שנדרש הוא שהעיניים שלנו יהיו פקוחות לירדן, כדי שהיא תשרוד. זה פופולרי מאמץ, שחייב להיות מלווה בהתערבות רשמית עמוקה להנעת פנים ירדן מבחינה מוסרית בצורה הגיונית ורציונלית, ולעורר אותו כלכלית, פוליטית וחיים.מבלי להישאר אסירי המכלול בהאשמתנו בהפניית עורף לעזה. פלסטין, אין אדם קרוב מאיתנו בעולם הזה לפלסטין, לאנשיה ולהיסטוריה שלה.