עקירת אוכלוסיית עזה…סבב של עימות דמוגרפי עם הכיבוש הישראלי

מאז השבועות הראשונים של המלחמה המתמשכת בעזה עלתה הכוונה הישראלית לעקור את אוכלוסיית הרצועה מחוץ לה, ולמרות השפל והשפל של הכיסוי האמריקאי והמערבי לצעד זה, היא נותרה בליבת ואסטרטגיה צבאית של הכיבוש עד עכשיו.

הדבר מחייב לחקור את שורשיה של מגמה זו, מדיניות היישום שלה, עמדות לגביה וגילויי ההתנגדות אליה.

דאגה דמוגרפית

הרעיון הציוני מתבסס על כך ש"פלסטין היא ארץ ללא עם, והיא תאוכלס בעם ללא ארץ". על מנת שרעיון זה יקבל תוקף ליישום, על הארץ להפוך למעשה ללא פלסטיני. אֲנָשִׁים.

ידוע שדפוס ההתיישבות הישראלי הוא "החלפה", כלומר הוא מבוסס על גירוש בעלי הקרקע והתיישבות במקומם, זה מה שמופיע בגיאוגרפיה של הערים והיישובים של המדינה הכובשת, שהם מבוסס על חורבות כפרים פלסטינים שנהרסו ב-1948.

למרות חשש זה, הציונות והמדינה הכובשת לא הצליחו להשיג את מטרת העקירה במלואה. עבור גורמים הכוללים:

• התנגדות ויציבות פלסטינית בארצם.
• חוסר כיסוי בינלאומי כדי לעקור אותם לחלוטין.

הכיבוש מהמר מזה זמן מה על האסטרטגיה של שילוב והכלה או "ישראליזציה" של הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-1948.
כדי להחמיר את המצב עבור הישראלים, קצב גידול האוכלוסין של הפלסטינים גבוה מאוד, מה שתרם להגדלת מספרם מאשר היהודים בגבולות פלסטין ההיסטורית, כך עולה מנתוני המחלקה הפלסטינית לסטטיסטיקה. זהו מצב שפוליטיקאים וחוקרים ישראלים התריעו מפניו ותיארו אותו כ"פצצה דמוגרפית" שיש לחסל בכל אמצעי.

להיעקר במלחמה המתמשכת

במלחמה המתמשכת ברצועת עזה, נקט צבא הכיבוש מדיניות הפחדה על ידי הידוק המצור כדי להפוך למצור כולל, במסגרתו הופסקו מים, מזון, דלק וחשמל, בנוסף להפצצות שמטרתן לגרום למספר רב של הרוגים. ומגוון רחב של הרס, כולל ערעור מתקנים אזרחיים, וכל מה שצריך. להמשיך את החיים, כמו בתי חולים, בתי ספר ומסגדים, תוך גילוי של אכזריות במעצר פלסטינים. אחת המטרות של התנהגות זו היא לדחוף את תושבי רצועת עזה להגר, ומדובר בשחזור פושע ואכזרי יותר של מודלי העקירה ב-1948 וב-1967.

הכיבוש גם השתמש בצווי פינוי הדרגתיים לכמה אזורים ברצועת עזה, מה שהוביל להתכנסותם על הגבול עם מצרים כהקדמה לעקירתם.

במישור המדיני, ממשלת הכיבוש הציעה עקירה כפתרון לסכסוך מתחילת המלחמה, והיה ברור מנאומו המדיני של נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי שיש דרישות בינלאומיות להקל על התהליך של תושבי עזה מחפש מקלט בסיני.

במישור התקשורתי, ישראל פועלת להפליל את כל תושבי רצועת עזה כדי להצדיק את הריגתם ועקירתם, או לקדם שמי שישראל מעוניינת לעקור הם תומכי תנועת חמאס, כפי שנאמר בהצהרות שר האוצר הישראלי בצלאל סמוטריץ'.

היציאה הגדולה לעיר רפיח הפעילה לחץ עצום על בית החולים אבו יוסף אלנג'אר, בית החולים הממשלתי היחיד בעיר לתפקידים בינלאומיים וערבים

שותפותו האמיתית של הממשל האמריקני בעקירת אוכלוסיית רצועת עזה הופיעה בתחילת המלחמה, כאשר שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן ניסה לקדם את הרעיון אזורי במהלך ביקורו הראשון באזור לאחר 7 באוקטובר, ולאחר מכן התלהבות אמריקאית. לאמץ את העניין כאופציה מוצהרת נדחה, אך מבלי להפעיל לחץ מספיק כדי להרתיע את הכיבוש מדרך זו.

בעוד שרוב מדינות המערב מצהירות על דחייתן לעקור, רבות מהן הראו נכונות לקלוט את הפליטים כביכול. עמדה ושיח אלו מהווים בסיס פוליטי להמשך אסטרטגיית העקירה הישראלית, בין אם מרצון ובין שלא מרצון.
באשר למצרים, בראשית המלחמה היה חשש לאופציה של עקירה, ללא סיבה אחרת מלבד העובדה שהיא מעבירה את רעיון ההתנגדות למצרים ומאיימת על השלום עם ישראל, על פי הצהרותיו של נשיא מצרים. . עם זאת, הבנייה שרשויות מצרים מקימות מתחילת החודש במקביל לעיר רפיח – על פי הוול סטריט ג'ורנל וקרן סיני לזכויות אדם – מעידות כי הן נערכים לתרחיש זה.

שינוי זה עשוי להתבסס על אימוץ מדיניות של בידוד העקורים כביכול משאר המצרים, על ידי הצבתם באזורי בידוד מיוחדים בדומה למקרה של מחנות הפליטים הסורים בירדן. זה יציב אותם בכלא באוויר הפתוח, עם אפשרות לעקור אותם מחדש למדינות שיקבלו אותם לאחר שיבטיחו שהם "לא תומכים בהתנגדות".

התנגדות לעקירה

איתנותם של מאות אלפי בני אדם בצפון רצועת עזה מילאה תפקיד מרכזי בשיבוש פרויקט העקירה והתוכנית לכיבוש הצפון. זהו אחד המניעים העומדים מאחורי ענישת הכיבוש על האנשים הללו באמצעות הידוק המצור, בניסיון להכניע את רצונם לקבל את העקירה, וכדי שיוכלו להוות דוגמה לשאר תושבי רצועת עזה.

בהקשר זה ניתן להבין את עמדת תנועת חמאס להשהות את המשא ומתן עם הכיבוש עד להכנסת סיוע ואספקת מזון לרצועה, בעיקר לצפון שלה.

תופעת החזרה של אלפי עקורים לבתיהם בצפון ובמזרח רצועת עזה בתקופת ההפוגה היוותה אינדיקציה לקיומו של רצון קולקטיבי להתנגד לעקירה.
תופעת החזרה של אלפי עקורים לבתיהם בצפון ובמזרח רצועת עזה בתקופת ההפוגה היוותה אינדיקציה לקיומו של רצון קולקטיבי להתנגד לעקירה.

מה שראוי לציין הוא שעד כה לא נרשם ניסיון לחדור לגבול מצרים, למרות ההפצצות הנוראיות והרעב הקשה במהלך כמעט 4 וחצי חודשים. זהו דבר נדיר בתולדות הסכסוכים והמלחמות, ומעיד על מודעות חדה ותשוקה להיאחז בארץ, מתוך שכנוע האפשרות הקטנה שישובו לבתיהם אם יעזבו את אדמת עזה. במיוחד כשהם עדים לסירובה של ממשלת הכיבוש להחזיר אליה את תושבי צפון רצועת עזה.
לסיכום, המערכה בכיבוש סובבת סביב האוכלוסייה והארץ על קודשיה, וההתנגדות הפלסטינית מהווה מכשול בפני פרויקטים של התרחבות גיאוגרפית והתרוקנות דמוגרפית שאינם מוגבלים לגבולות פלסטין, ומפריעים לפרויקטים אלו. אינו שלם ללא מעורבות ערבית ואיסלאמית רחבה יותר בהתמודדות איתם, באופן המספק את העם הפלסטיני בכלל.ועזה בפרט, את התנאים והמרכיבים של יציבות על אדמתם.

כישלון במשימה זו מסכן את יציבותן של מדינות ערביות ואיסלאמיות רבות, וחושף את הלגיטימציה של משטריהן לפגיעה, לאור חוסר יכולתן להגן על ביטחונן הלאומי, על האינטרסים של עמיהן ועל ערכי היסוד שלהם.