בעזה אנשים משחררים לחם מוכתם בדם מתחת להריסות

במדינות העולם אזרחים אינם מסירים הריסות, אלא לבנות על גבי המילוי. כ-150 יום לאחר תוקפנות הכיבוש הישראלי הטרוריסטית נגד רצועת עזה, הסירו הפלסטינים את ההריסות, הר אחרי הר, ושברו את האבנים. סלע אחד אחרי השני; אולי יגיעו לניצול שנשימתו תקועה בקרקע, או בניסיונם האומלל לשחרר גוף חסר חיים, שנשמתו עלתה לשמים הגבוהים, עם טילי הפושעים.

בעזה לבדה, פלסטינים חופרים אבנים בציפורניים ובשיניים. הפעם לא מדובר בחיפוש אחר פצועים ושהידים מתחת להריסות של מבנים שנהרסים, אלא בניסיון קרוב יותר לתהייה. היכן שגברים וילדיהם חופרים, ונשים מתבוננות מרחוק בזירת הכאב ושברון הלב כשהן מנסות להציל כיכר לחם.

כן, העזתים משחררים כיכר לחם מאבני בניינים, כיכר לחם טבולה בדמם של חפים מפשע שנהרגו בכוונה על ידי הכיבוש בניסיון לרוקן את המקום מאנשיו, ולהרוס את כל התשתיות ב המגזר שהיה נצור במשך 17 שנים, וסיום הכיבוש מתנער מכתפיו, ואנשיו מלמדים את האויב לקח קשה ב-7. מאז אוקטובר האחרון.

כשאתה מסתכל על התמונות של עזה, שנוצרו מרחם הכאב, העולם נעשה חשוך בצורה יוצאת דופן לפניך. לפעמים אתה עומד בדמיונך ההזוי על ההריסות, ובאשליה אתה מביט בספרים, בעטים של ילדים ובשרידי ענפי עצים בוגרים, נוגע בידיך בשרידי אריחי החדר הבלויים, תיבת התינוק, ושברי הטיל שלקח נשמה והרג לבבות רבים.

בעזה האיתנה נופלות רקטות מהשמיים על ראשי השכול, ותותחים נוחתים על חזהם של אבות מותשים, וכדור לא פוסח; לבבות של ילדים שנמלטים מהמסלקה הישראלית.

אם ההולך ישלים את צעדיו בארץ עזה, הוא יראה בבירור את שרידי הסיקור בעיתונות ואת עקבות עין האמת שנקעה בכדור ציוני, הוא יבכה במהלך מסעו על מותו של שניה תינוק, ועל המדרכה יערוך תפילות עם צללים של קדושים שעזבו את הארץ, והוא יצפה במחזה מראש גבעה סלעית; להיות מוכר בארץ שבה הפלסטינים נאבקים.