רחוב אהרון בושנל..!

עלאדין אבו זינה

כשארץ פלסטין תשוחרר – וכך יהיה – לא יחסרו לה שמות לתת לרחובות, כיכרות, סמטאות – ואפילו לבתים בודדים. בכל משפחה יש לפחות שהיד אחד שהוא מכבד אותו: "בית משפחתו של השהיד…" שמות שאולי לאף מדינה בעולם מוצאת חן בעיניהם יתחרו על שם כל ציון דרך בפלסטין החופשית: מהמנהיגים ההיסטוריים הגדולים שלחמו את הקרבות לשחרור האומה על אדמתה, ועד לשמות הנביאים בערש השמים. דתות שעברו בה או נולדו בה. למהפכנים המקומיים ולערבים הגדולים שנרצחו בקרבותיו עם הקולוניאליזם הבריטי, ללוחמי הגרילה של כל האנשים החופשיים שנלחמו על חירותו כסמל לחירות אנושית; למדענים ולחדשנים ברמה עולמית זה הוליד… אינסוף שמות הראויים לאלמוות.

בשנת 2010 שינתה העיר רמאללה את שמו של אחד מרחובותיה לכבוד הפעילה האמריקאית רייצ'ל קורי, שנמחצה למוות על ידי דחפור ישראלי ב-2003 בעת שניסתה למנוע מצבא הכיבוש האכזרי להרוס בתים בעזה. לפני מספר ימים, העיר הפלסטינית יריחו קראה לקדוש מעונה של פלסטין, האמריקני אהרון בושנל, כדי לתעד אותו לנצח בהיסטוריה הפלסטינית. ראש עיריית יריחו אמר על אהרון: "הוא הקריב הכל למען המטרה הפלסטינית… לא הכרנו אותו, והוא לא הכיר אותנו. לא היו בינינו קשרים חברתיים, כלכליים או פוליטיים. "מה שאנחנו חולקים זה אהבת חופש ורצון לעמוד נגד ההתקפות האלה (על עזה)".

"שמי אהרון בושנל," אמר אהרון למצלמת הטלפון שלו ברגעיו האחרונים ב-25 בפברואר. "אני חבר פעיל בחיל האוויר של ארצות הברית ולא אהיה שותף יותר לרצח עם. "אני עומד לעסוק בפעולת מחאה קיצונית, אבל בהשוואה למה שאנשים חווים בפלסטין בידי המתיישבים שלהם, זה לא קיצוני בכלל".

הוא כתב בצוואתו: "אני מתנצל בפני אחי וחבריי על כך שעזבתי אותך כך. כמובן, אם הייתי מצטער באמת, לא הייתי עושה את זה. אבל המכונה דורשת דם. כל זה לא הוגן…

"אני מקווה שהשרידים שלי ישרפו. אני לא רוצה שהאפר שלי יתפזר או שרידיי יקברו כי הגוף שלי לא שייך לשום מקום בעולם הזה. אם יגיע זמן שבו הפלסטינים ישיגו את השליטה על אדמתם, ואם הילידים של הארץ יהיו פתוחים לאפשרות הזו, אשמח שהאפר שלי יתפזר בפלסטין חופשית".

ארץ יפלסטיןתתכבד לאמץ את שרידיו של אהרון ושישן על החזה שלה לנצח, כיאה לבן שלא ילדה, אבל הוא עשה עבורה מה שרבים מבניה הנכים לא עושים. אבל, כמה אנשים היו שייכים לארץ פלסטיו ולא ילדו אותם!

פלסטין לעולם לא תשכח את פרנקו פונטנה; או בשמו, יוסף איברהים, או "החבר יוסף", האיטלקי שאימץ את המטרה הפלסטינית ועזב את פולין, שם נולד ב-1933, כדי להצטרף לשורות ההתנגדות הפלסטינית בלבנון נגד הישות הציונית, וכן נשאר שם עד שמת בביירות בשנת 2015. הוא גם כתב צוואה. "יכול להיות שאני אמות ולא אהיה עד לשחרור פלסטין, אבל הילדים או הנכדים שלי בהחלט יראו את השחרור שלה, ואז הם יבינו את הערך של מה שיש לי ניתן לארץ הטובה הזו ולעם האיתן הזה".

יש את לוחם החירות היפני שלא מוכר לרבים מהדור החדש, קוזו אוקמוטו, שזכה לכינוי "אחמד ​​היפני", לאחר שהכריז מאוחר יותר על התאסלמותו בלבנון, ואשר יחד עם שני מלוויו היפנים, יאסויוקי יאסודה ואוקדברה צוושי, ביצעו את המבצע המפורסם בשדה התעופה בלוד בשנת 1972. שני מלוויו נהרגו במבצע, ו"אחמד" בילה את רוב חייו מהשבי ועד לכלא. הוא אמר במהלך משפטו בבתי המשפט של הישות הציונית: "כחייל בצבא האדום היפני, אני נלחם למען המהפכה העולמית, ואם אמות, אהפוך לכוכב בשמים". קוזו היפני, או אחמד הערבי, בהחלט יהיה כוכב מנחה נצחי בהיסטוריה של פלסטין ובשמי החופש העולמי.

לא יהיה מקום במאמר להזכיר את שמותיהם של פעילים ערבים ובינלאומיים שתמכו וממשיכים לתמוך בעניינה הצודק של פלסטין. פלסטין צריכה להקדיש להם פרקים בספרי הלימוד בהיסטוריה ולחרוט את שמותיהם בזיכרון הקולקטיבי שלה. לפלסטינים יש את הזכות לשמר את סיפוריהם ולהעביר אותם לדורות כתזכורת ראויה לקורבנות שהם הקריבו למען הצדק והחירות.

חובתם של הפלסטינים להתחייב להשגת האידיאלים שלמענם הקריבו לוחמי החופש את חייהם. הקורבנות שלהם צריכים להוות עילה לבושה למי שמתרחקים כעת מהחובה לעסוק בעניין שלהם. אולי זה אירוני ששמותיהם של קורי ובושנל מורשים להיקרא ברחובות על ידי אותם פלסטינים שעומדים מנגד וצופים ברצח העם של בני עמם, שעליו מחה בושנל כשהקריב את חייו היקרים. אבל מה שבטוח הוא שבושנל וחבריו הבינלאומיים שהקריבו למען חירותם של הפלסטינים ירשמו את עצמם בקטגוריה אחרת בהיסטוריה הלאומית הפלסטינית. על דף הפרדוקס עם ה"פלסטינים" הללו הנמנעים מחובת השירות הלאומי – אלא רגילים לקולוניאליזם אכזרי של מתנחלים רצחני שנוגד מבחינה קיומית לעצם קיומם אם הם פלסטינים באמת.

לאנשים האלה לא יהיו רחובות על שמם בפלסטין החופשית. מוטב לשכוח אותם – מלבד במידה שמלמדים לקחים לדורות על ההיבטים האפלים של ההיסטוריה הפלסטינית, בעוד העם הנכבד מנציח אינסוף רחובות פלסטיניים, הרשומים בשמותיהם, לקראת שמש החופש שלעולם לא כבה.