סופר ירדני מספר על בעיית היום שאחרי המלחמה בעזה ועל התרחישים שהוצגו

נושא היום שאחרי המלחמה בעזה הפך לנושא מחקר ודיון מתקדם מאוד, לא רק בקרב הכיבוש, אלא גם ברמות הערביות, האמריקאיות והמערביות.מפלגות פלסטיניות החלו לשקול בפיתוח חזונות עבור עניין זה, וברגע כתיבת שורות אלו, טרם הושגה הסכמה על חזון ספציפי, ניתן לכנותו "תכנית יום הבא", והסיבה העיכוב בהסכמה על תכנית כזו נובעת בעיקרה מכך הסתירה והקונפליקט בין הצדדים המרובים שיש להם אינטרסים, בדרך זו או אחרת, במציאות ועתידה של רצועת עזה.כולל העיסוק המדובר יותר מאחרים? מהצדדים לקביעת צורת "היום שאחרי" המלחמה מכמה זוויות, בין אם זווית ביטחונית, צבאית, מדינית או כלכלית, ובמקרה הישראלי אני יכול לומר שיש שלוש תפיסות יסוד הנושאות בתוכם חזונות שונים. בעלי אופי ביטחוני או אידיאולוגי, והתפיסות הללו הן:

ראשית: תפיסת נתניהו המבוססת על האמירה (לא חמאסטן ולא פת"ח יתקיימו), שמשמעותה שאסור לרשות הפלסטינית ולפלגים הפלסטיניים להיות כל תפקיד בניהול או שליטה בעזה לאחר תום המלחמה. נתניהו מציע חלופה ממשל המורכב משבטים או "המייל" בנוסח חוויית ההתעוררות בעיראק בתקופת שלטונו של נורי אל-מאלכי, במיוחד באזור אנבאר באותה תקופה, לפיו החמולות הללו ישתלטו על הניהול הביטחוני והלוגיסטי של המגזר וחלוקת סיוע בפיקוח עקיף של צבא הכיבוש. זוהי תפיסה המתמודדת עם קשיים רבים, ובעיקר הקושי לשכנע כל גורם מקומי במגזר לשתף פעולה עם הכיבוש. התנדבות לשרת את מטרותיו, ללא קשר לכך. חילוקי הדעות של המפלגה עם תנועת חמאס וחווית שלטונה ברצועת עזה.

שנית: חזונו של שר הביטחון יואב גלנט, המיוצג על ידי הבנות עם הרשות הפלסטינית ברמאללה, על מנת שזו תקבל לידיה את ניהול ענייני רצועת עזה, כלומר כניסה לרצועה מתפקידה של הטנק הישראלי. התקשורת הישראלית החלה להעלות את שמו של מאג'ד פרג', מנהל המודיעין הפלסטיני, כדי להשתלט על התיק הזה ועל המשימה הזו. למרות שהרשות הפלסטינית לא הכחישה את הטענות הללו, אני מאמין שיש גורמים בתוך הרשות. אין התנגדות למלא תפקיד כלשהו ברצועת עזה, ואני מעריך שהאפשרות לתרחיש כזה אפשרית במידה מסוימת.

שלישית: התפיסה של המפלגות הדתיות החרדיות או מפלגות הימין הקיצוני המשתתפות בקואליציה הממשלתית, במיוחד החזון של בן גביר וסמוטריץ', הקורא לכבוש מחדש את כל רצועת עזה ולהתחיל לבנות בה התנחלויות באינטנסיביות באופן כחלק ממערך הביטחון ברצועה ומניעת כל אפשרות להחזרת תנועת חמאס ככוח צבאי ומדיני, שהוא חזון בלתי מתקבל על הדעת, כלומר קבלה לא בתוך המדינה הכובשת, ולא באזור, ולא עם וושינגטון, שמתעקשת שהפתרון האידיאלי הוא להחזיר את רצועת עזה לשליטת הרשות הפלסטינית כפי שהייתה לפני יוני 2007, כלומר לפני השתלטות תנועת חמאס על רצועת עזה, וזאת במסגרת של מה שהיא מכנה "פתרון שתי המדינות".

באשר מחוץ ל"מוח הכיבוש", היה חזון פלסטיני שהונח על ידי אישים לאומיים עצמאיים. חזון זה ייצג את הקמתה של ממשלה טכנוקרטית פלסטינית הידועה בכשירותה וביושרה שתהיה אחראית על ניהול המגזר, במיוחד קובץ השיקום והשיקום של התשתית שלו, בהסכמה לאומית פלסטינית ותמיכה אזורית רחבה הכוללת את מצרים, ירדן, האמירויות, קטאר וסעודיה. עם זאת, השינוי השלטוני שחל לפני מספר ימים בראש ממשלת הממשל. הרשות הפלסטינית ומינויו של מוחמד מוסטפא לראש הממשלה, בניגוד למה שסוכם בהבנות מוסקבה בין הפלגים,יכול להיות שהוא הפריע לתפיסה הזו ואולי סיים אותה לחלוטין. בכל מקרה, נראה לי שכל אינטראקציה עם רצועת עזה על בסיס שחמאס מחוץ לחישובים תידרש לכישלון. הסיבה היא שלתנועה יש הופכים למצב מושרש ברצועת עזה ובמידה רבה בגדה המערבית.מדינות המערב, מה שמחייב את מי שמתכננים תוכניות ל"יום שאחרי" המלחמה בעזה להתחשב בעובדה זו ולמקם אותה בתור חלק בלתי נפרד מהמשוואה.