האם מוסקבה על סף שבירה עם תל אביב؟

מה דווח בתקשורת הישראלית בעניין זימונו של שגריר רוסיה בתל אביב, אנטולי ויקטורוב, "לנזוף" בו על רקע "הצהרות נגד המדינה העברית" של גורמים רוסיים, וגם אם לא נמסרה תגובה על ידי משרדי החוץ של שתי המדינות, זה לא נראה לציבור חדשות מפתיעות או לא סבירות.המתח אליו הגיעו היחסים מעולם לא נצפה בעבר, גם אם ידיעה זו אינה נכונה או לא מדויקת.

חשוב, בהקשר זה, לחזור לתקרית המאשרת הידרדרות זו ביחסים לאחר שמשרד החוץ הרוסי זימן את שגריר ישראל במוסקבה, סיימון הלפרין, ב-5 בפברואר, על רקע הצהרות שהשמיעה לעיתון "קומרסנט". שבה אמר משרד החוץ כי היא אינה מכבדת את מאמציה של רוסיה לשחרר בני ערובה ישראלים המוחזקים בידי חמאס.

יתרה מכך, משרד החוץ לא העביר הלאה את ההצהרה שאמר הלפרין בנוגע לרוסיה "הצמצמת את חשיבותה" של השואה, וכי העולם מעולם לא ידע בעבר בהיסטוריה רצח עם ושיטתי שכזה על רקע לאומני, והעם היהודי הוא היחידים שנחשפו אליו", ומצאו בזה "הנפילה היא הזדמנות להזכיר לשגריר ישראל כי "האמירה שהשואה הייתה השמדת העם היהודי בלבד סותרת את החלטת העצרת הכללית של האו"ם בהקשר זה. ."

המתיחות הרוסית-ישראלית החלה לקבל תפנית חדשה לאחר שתל אביב ניסתה יותר מפעם אחת להאשים את מוסקבה שלא נוקטת עמדה נוקבת באירועי ה-7 באוקטובר ברצועת עזה

מציאות המצב אומרת: מוסקבה גינתה את ההתקפה של חמאס על ישראל. אבל מה שראינו – שיטות ישראליות ברצועת עזה שהן מעבר לדמיונו של המוח האנושי – "מוציאה" את ההתקפה הזו מאיזון הגישה בין פעולה לתגובה.

כשישראל הורגת עשרות אלפי אזרחים ברצועת עזה, רובם ילדים ונשים, בפשיטות והפצצות חסרות הבחנה וברבריות, מהי התגובה לה מצפה תל אביב מרוסיה לנוכח סצנה מחרידה שביצע ישראלי כוחות שעה אחר שעה ובלי לעצור? הדרישה של רוסיה, באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם, להפסקת אש דחופה ולכל פעולות האיבה ברצועת עזה, אינה מכילה שום דבר עוין לישראל או תומך בפלסטינים.

עמדה זו נובעת משיקולים הומניטריים גרידא. כי אימת מעשי הטבח שביצעה ישראל ברצועת עזה ונגד תושביה חייבת להיפסק לאלתר.

כמובן שבמקביל, אי אפשר להתעלם מכך שיחסי רוסיה-ישראל התדרדרו קשות לפני כן, לא על רקע אירועי ה-7 באוקטובר, אלא משיקולים אחרים.

ההתקרבות ושיתוף הפעולה שהחלו להתגלות בצורה ברורה יותר בין רוסיה לאיראן לאור האירועים באוקראינה עוררו, בתורם, דאגה בקרב הישראלים. אבל גם כאן יש לומר; ישראל עשתה כל שביכולתה כדי למתוח את היחסים עם מוסקבה, ולא רק בכל הנוגע לעמדה לגבי הסכסוך עם אוקראינה. התקיפות המתמשכות של מטוסים ישראלים על מטרות בתוך סוריה פוגעות ישירות ב"יוקרה" של רוסיה במזרח התיכון, למרות החשיבות לזכור תמיד שרוסיה נמצאת בסוריה בסיסמת הלחימה בטרור.
התקיפות הישראליות הללו פוגעות מאוד במוניטין של מוסקבה באזור, אותו אנו רואים תדיר בהערות התקשורת הערבית. האם זה נכנס למטרות הישראליות של הפיגועים הללו؟

ישנה סוגיה נוספת הקשורה לעובדה שכאשר החל המבצע הצבאי המיוחד באוקראינה, לא ראינו מצד הישראלים כל מאמצי תיווך או ניסיונות כלשהם לבלום את העומס האמריקני הפזיז לקראת עימות, למרות שתל אביב הייתה יכולה למלא תפקיד של גשר או מתווך עם האמריקאים, אבל התברר שזה לא היה ככה.

להיפך, התברר שישראל צידדה בהדרגה בעמדה האמריקנית והתמזגה בעמדתה של קייב, למרות קביעתה של מוסקבה שאחת ממטרות המבצע הצבאי באוקראינה היא לחסל את הנטיות הנאציות במדינה זו.

אני לא רואה כאן צורך להסביר את היחס ששרר בין השלטון הנאצי בגרמניה לעם היהודי שם, כדי להבין את הממדים המוסריים, לכל הפחות, של ההתנהגות הישראלית.

אחד הדברים הבולטים שחייבים לציין בהקשר זה הוא שמסתבר שבן בריתנו המדיני, הצבאי ואפילו הכלכלי בהתקרבות למלחמה עם אוקראינה היא איראן. שיתוף הפעולה בין מוסקבה לטהראן נמשך בקצב מהיר, ובתמורה, ישראל מביעה את חוסר שביעות רצונה, ומזמינה מדי פעם את שגרירנו להביע "אי נוחות". העניין לא נעצר שם, אלא, ישראל הביעה מספר פעמים את חוסר שביעות רצונה מהקבלה שלנו את הנהגת חמאס במוסקבה, ותל אביב יצאה עם מסקנות והצהרות שמצביעות על כך שאנחנו נפגשים עם מחבלים, וזה בהחלט לא נכון.

כאן עלינו להזכיר לישראל שרוסיה אינה רואה בחמאס תנועת טרור, ועל ממשלת ישראל להתחיל מהחלק הזה בבחינת עמדותינו כלפי תנועה זו. ישראל יכולה להגיד מה שהיא רוצה, אבל זו העמדה שלנו לגבי חמאס: אנחנו לא רואים בזה תנועת טרור, ויש לנו מגעים שוטפים איתה, והמגעים האלה כללו – בין היתר – דיון בשחרור השבויים על ידי התנועה ב-7 באוקטובר.

במקום תל אביב להעריך מאוד את תפקידה של רוסיה בהקשר זה, התחלנו לשמוע ביקורת מהישראלים והם חזרו שוב לתהליך החזרת השגריר שלנו אליהם.

נחזור בקצרה למועצת הביטחון של האו"ם, כאשר רוסיה ניסתה בדרכים שונות לעצור את המלחמה העקובה מדם ברצועת עזה. העניין לא נעצר שם, שכן תל אביב התמסרה להפצצות חסרות הבחנה ושימוש ברעב כאמצעי לחץ על הפלסטינים. אנחנו לא עיוורים, ורואים את המנהגים האלה מדי יום וברור מצד הישראלים.

כשרוסיה מציגה הצעת החלטה להפסקת אש דחופה ברצועת עזה, ישראל מתעצבנת עלינו. למה אתה עצוב? האם תל אביב נקטה צעדים קונסטרוקטיביים לפני ה-7 באוקטובר כדי ליישב את הסכסוך עם הפלסטינים? התקדמתם לאופציה של פתרון שתי מדינות וקבלת מדינה פלסטינית עצמאית?

לא, הם לא עשו זאת, אלא שיבשו את כל סוגי הפתרונות הפוליטיים, ואף הרחיבו את שטחי ההתנחלות ובנו ישובים יהודיים חדשים.

ישראל מתבססת על ההחלטות הבינלאומיות הרלוונטיות, והפתרון ברור.

סיכויים לפיתוח יחסים
אני חוזר ואומר שהסצנה מאוד מוזרה. יש אינטרסים ישראלים ועמדות ישראליות, ולכל השאר או לעמדה אין ערך עבורם.

עבורם, אינטרסים או דאגות רוסיים אינם רלוונטיים. אשר לנו, העברנו, באמצעות הכוחות המיוחדים שלנו בסוריה, את שרידיו של הטייס הישראלי זכריה באומל, שנעדר מאז 1982, ערב בחירות שהיו חשובות מאוד לבנימין נתניהו בישראל.

כלומר, למעשה הענקנו לו מתנת חינם בעלת ערך רב בשיא מערכת הבחירות שלו. מצד שני, הם הגיבו לנו בפגיעה באזורי סוריה, האם זה סביר?

על בסיס זה, הדיבור על סיכויי היחסים בין מוסקבה ותל אביב מחייב להתאים אותם מחדש על בסיס כבוד הדדי.

מובן מאליו שבתל אביב מבינים שאנחנו לא בהכרח מסכימים איתה בכל דבר ובכל זמן, במיוחד בנושאים עקרוניים. אבל כבוד הדדי והיפטרות ממכלול האנוכיות הבלתי נתפס ממנו סובלת ישראל הם שני תנאים הכרחיים לסלילת הדרך ליישוב יחסים.

אם נראה שישראל נענית לדרישות הללו, נעשה צעד לקראתו. במיוחד שחשוב לנו להמשיך לתקשר איתה ביותר מתיק אחד.

אבל אם עמדותיהם יישארו כפי שהן כעת, לא נהיה מוכנים להזניח את האינטרסים שלנו, ונבחר באפשרות של היצמדות אליהם יותר, ובמקביל, באדישות רבה יותר כלפי האינטרסים הישראליים.