סופר ירדני: ההשלכות של ההימנעות האמריקאית במועצת הביטחון

ד"ר.. מוחמד חוסיין אל-מומני

התגובות עדיין מגיעות להחלטה האמריקנית להימנע מהצבעה על החלטת מועצת הביטחון להפסיק לאלתר את המלחמה בעזה עד סוף הרמדאן. הרוב ראה בהחלטה מסר ברור וחזק לממשלת ישראל הימנית, כי ארה"ב מסוגלת להסיר את הכיסוי הפוליטי מישראל, והדבר יטיל עליה עומסים מדיניים גדולים ומסוגל לעצור את האספקה ​​הצבאית, מה שיעמיד את ישראל במצב צבאי קשה באזור. עם התנהגות זו במועצת הביטחון, אמריקה מזכירה לישראל שהיא החזקה ביותר ושידה העליונה ביחסים הדו-צדדיים הללו, וישראל לא יכולה להתנגד או ללכת עם המדיניות וההרשעות של אמריקה לגבי המתרחש בעזה.

אמריקה עשתה זאת לאחר שנתניהו התרברב מספר פעמים באומרו שהוא הפוליטיקאי הישראלי היחיד שיכול לומר לא לאמריקה.התגובה הייתה חזקה וברורה, ואחד התומכים החזקים בישראל מבחינה היסטורית היה ג'וזף ביידן. אמריקה לא רוצה להתמודד עם ישראל אלא על בסיס אינטרסים משותפים וברית חזקה בין שתי המדינות, והיא מגינה על ישראל עד הסוף. זה ברור מהתנהגותה בתמיכה בישראל, במיוחד לאחר ה-7 באוקטובר. לא אומר שישראל וממשלת הימין שלה צריכות לפעול ללא הגבלות או אילוצים ולקחת תמיכה אמריקאית זה כאילו נתון בכיס.

ישראל קיבלה תמיכה מסויימת מכמה אנשי ימין קשוחים בוושינגטון. ג'ון בולטון כותב להגנת ישראל על ההכרח לסיים את המלחמה בניצחון, אחרת לא תהיה הישרדות לישראל לאחר מכן. הוא מותח ביקורת חריפה על התנהגותה של אמריקה במועצת הביטחון, ורואה בה חולשה שאינה במקום ובעיתוי. האמונה כאן היא שישראל חייבת לסיים את המשימה, אחרת היא לא תוכל לשרוד ולהמשיך. ביידן לא בהכרח חולק על כך, אבל הוא יודע מה המחיר הפוליטי הגדול שייגרם מהמשך מבצע צבאי שמטרותיו לא נראות בר השגה. כדמוקרטי, הוא מאמין שפתרון שתי המדינות ומציאת בן זוג פלסטיני בעל כבוד לאומי הוא הפתרון האסטרטגי לסכסוך והערובה הבסיסית לביטחון, ושהמלחמה הנוכחית רק תביא עוד מלחמות, אלימות ודם.

רוב הדיון על מערכת היחסים האמריקאית-ישראלית מעלה שוב את אקסיומות הסכסוך והסוגיה הפלסטינית לקדמת הבמה של האירועים בוושינגטון, בין בעלי התיאוריה הדתית הימנית המאמינה רק ברצח ואלימות, לבין אלו ש מאמינים שפתרון שתי המדינות והקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים הם הערובה הבסיסית לשלום, יציבות וביטחון. אחרי כל זעזוע חזק שישראל נחשפת אליו מתרחשת פריצת דרך מדינית כלשהי, ולמה שקרה ב-7 באוקטובר יהיו ללא ספק השלכות פוליטיות שמתכוננות כעת. הבמה מזכירה לנו את הטילים של סדאם על ישראל ב-1990 ואת מלחמת 1973, שהניבו מציאות אסטרטגית שהובילה למשא ומתן ולהסדרים מדיניים. אחרי ה-7 באוקטובר, לישראל אין ברירה אלא לעסוק פוליטית, כי הלקח החשוב ביותר של אותו יום הוא שהקיפוח של העם הפלסטיני לא יכול להימשך ללא מחיר.